לא אשכח את הרגע שאבא חזר הביתה מהעבודה מוקדם עם חיוך רחב, מחזיק קופסא מוארכת ושחורה. רצתי אליו כהרגלי ונתליתי על צווארו באושר. איזה כיף, אבא בא מוקדם היום ויהיה לו זמן לשחק איתי קלפים. ילדה שלי, הוא אמר בקול חגיגי, הבאתי לך מתנה. מתנה בשבילי?? מה, מה הבאת לי? הוא אחז בידי הקטנה, ישבנו במרפסת והוא פתח בזהירות את הקופסה המוזרה. ריח של שרף עצים עלה מהקופסה, וכינור קטנטן ויפהפה שכב בפנים. לא האמנתי למראה עיניי. אבא, זה בשבילי? כינור? תודה תודה תודה. גם האחים הגדולים שלי למדו לנגן על כלים שונים, וחיכיתי כבר לרגע בו גם אותי יילמדו לנגן. אבא הנהן, עיניו מחייכות. מחר את הולכת לקונסרבטוריון כמו האחים הגדולים שלך, ויילמדו אותך לנגן על כינור.
בקונסרבטוריון פגשתי המון ילדים וילדות, לאט לאט הבנתי שזה כמו בית ספר של אחר הצהריים. חוץ מללמוד לנגן, גם למדנו תורת המוסיקה ותאוריה, ברבות הימים גם ניגנו יחד בתזמורת הקונסרבטוריון ובהרכבים קאמריים שונים. לאט אבל בטוח האהבה שלי לנגינה התחלפה במשהו אחר, בתחרות עם הכנרים והכנרות שבסביבתי, משום שאחת לשנה היו תחרויות והזוכים במקום הראשון היו מקבלים יחס מיוחד והרבה כבוד מכולם. פעם אפילו ראיינו את אחד מהזוכים בטלוויזיה.
אבל מה שזכור לי יותר מכל היה שיר משנות השמונים, "הספירה הסופית לאחור" – "It's the final countdown". בסתר הייתי מקשיבה לו, במקום להקשיב למוצארט או באך. בלי מילים המורים למוזיקה גרמו לנו להבין שכל מוזיקה שהיא לא קלאסית לא ראויה לשמיעה. אבל התאהבתי בשיר הזה ובעוד הרבה אחרים שהרדיו ניגן מבתי השכנים. הקלטתי אותו בקסטה והייתי מקשיבה בשקט, בלי שאף אחד יידע. כי אם בקונסרבטוריון הילדים יידעו שאני מקשיבה לזה, מייד יצחקו עליי שאני נהנית ממוזיקה כל כך פשוטה ולא מורכבת או מתוחכמת.
יום אחד הגיעה שירה לכיתת המוסיקה עם הווקמן שלה, ושרה בקולי קולות בדיוק את השיר הזה. הבטתי בה בהלם, הבטתי סביבי לראות את התגובות של הילדים בכיתה. כולם חייכו. שירה הייתה ילדה מלאת ביטחון שכולם אהבו אותה ו/או פחדו ממנה, משום שאם לא מצאתם חן בעיניה, היא הייתה פשוט אומרת את הדברים הכי דוקרים בלב. למזלי היא חיבבה אותי. היא לא פחדה להודות שהיא שומעת שירים כאלה, ואף אחד גם לא צחק עליה. עדיין לא הסכמתי להודות בפני כולם שגם אני מקשיבה, אבל פתאום ההסתכלות שלי על העולם השתנתה.
הסביבה בה גדלתי השפיעה עליי מאוד, כילדה חסרת ביטחון הייתי צריכה להחניק את מה שאני באמת אוהבת כדי להתאים את עצמי לאנשים שסביבי. בבית הספר ניסיתי להתנהג כמו שחשבתי שילדים מתנהגים שם, וגם בבית הספר למוסיקה התאמתי את עצמי. כמו שאומרים, "ברומא תתנהג כרומאי".
היום כשיש לי ילדים ומתוך ההכרה שהסביבה משפיעה על כולנו, אני משתדלת לתת להם המון אהבה וביטחון, כדי שלמרות ההשפעות השונות שהם מקבלים, תמיד יהיה להם מצפן פנימי שיכוון אותם לבחור במה שטוב ונכון עבורם ועבור הסביבה שלהם. משום שללא ביטחון עצמי ילד יתבלבל ויבחר לפעמים בדברים הפחות טובים, וינסה להיות מי שמצפים ממנו להיות, ולא מי שהוא רוצה להיות.