תופעת ההסתפקות במועט המתגלה היום פוגשת אנשים המעוניינים בעיקר לצמצם את הרכוש שלהם ואת סביבת המחייה שלהם ורוצים להיפטר מהעומס ומכל החפצים שהם לא צריכים. בדרך זו הם מבקשים להשיג איזו שליטה על החיים שלהם. גם בתרבויות עתיקות היו תקופות שאנשים העדיפו להיפטר מרכוש ששעבד אותם בהנחה שזה יעשה אותם מאושרים יותר.
תופעה מרתקת זו מאפשרת ללמוד ממנה הרבה דברים, וקודם כול על עצמנו: טבוע בנו רצון לקבל תענוג מהשגת רכוש ושליטה עליו. אבל מייד לאחר מכן נוספות לו גם דאגות, בעיות והוצאות כדי לשמור אותו.
על זה כבר כתוב "מרבה נכסים מרבה דאגה".
אותו רצון לקבל מתפתח כול ההיסטוריה ודוחף אותנו לא רק כמותית אלא גם איכותית לחדש ללא הרף את סל המוצרים שכבר בידינו.
הסביבה שלנו תומכת בזה ולכן היא מדרגת את הערך של כול אחד ואחד לפי אותם סמלי סטאטוס. בכך היא יוצרת לחץ לקנות עוד ועוד. זה מכתיב בהכרח, שחלק הארי בתעסוקה הקיימת הוא באותם צרכים ומוצרים שלא בהכרח נחוצים לנו.
המרד של היום הוא באותה תרבות משעבדת, זו כבר בעצם צעקתו של האדם המתעורר מתוך הכאוס ולחץ החיים ומכיר בכך שהוא הפך להיות עבד לדברים שהוא רוכש במקום להיות עליהם בעל הבית. שהאגו שלנו הוא יסודה של האנושות ודרכו נבנית תפיסת מציאות המביאה לנו הרגשת חוסר סיפוק שלא ניתנת למילוי.
מצב זה מעורר בנו היום תחילתו של ברור: "בשביל מה כדאי לחיות"?:
אם זה בשביל לרכוש עוד ועוד מוצרים שאני משאיר אותם למישהו עד שהם נזרקים, או שאני מת והם מתים איתי, אז שווה לך להמשיך "לעשות חיים", וליהנות ממה שיש.
אבל לאלו אנשים שהברור מוליד אצלם חיסרון להשיג רכוש אמיתי חסר גבולות, הנמצא בתוך הטבע יחד איתנו. אותם אלו ממשיכים לחפש אותו ביניהם ומשתוקקים לתפוס בו, "לקנות" אותו ולפתח אותו.
כיצד הם ידרגו מהיום והלאה מה הוא אדם מכובד ומוערך בחברה?